מוסר מראש הישיבה שליט"א


הנה לא רק בדורות קודמים התרחשו ניסים ונפלאות לאותם שקיימו מצות צדקה. אלא גם בדורות שלנו ניצלו אנשים ממוות, בזכות מצוות הצדקה. ועל אחד מסיפורים אלו, מסופר בספר טובך יביעו: על דלת ביתו של אברך תלמיד חכם אחד שהתברך בארבעה עשר ילדים (בלי עין הרע), דפקה אישה ענייה, וביקשה שיתנו לה עוף לשבת. בעל הבית שלא הייתה הפרנסה מצויה בתוך ביתו בשפע, וכל בני ביתו היו ניזונים מלחם צר ומים לחץ, ניסה להסביר לאישה שאת שני העופות היחידים שיש לו במקרר הוא שומר לחג הקרב ובא, ואם יתן לה את אחד העופות, לא ישאר לו במה להאכיל את ילדיו המרובים. אך האישה נשארה לעמוד בפתח, והתחננה על נפשה ועל רעבונה. לא עברו שניות אחדות, והאברך עשה חשבון נפש לעצמו ואמר בליבו: אם האישה האומללה הזו לא התביישה להגיע עד פתח ביתי ולבקש שיתנו לה בשר לאכול, הרי זה סימן שבאמת מצבה גרוע, והגיעו מים עד נפש. ואם כן, מה יקרה אם ילדיי לא יאכלו בשר בחג? ולכן ריחם עליה ומיהר להוציא מהמקרר את העוף. המקרר שהיה במטבח, היה מהמודל הישן שאפשר לפותחו מבחוץ אך אי אפשר לפותחו מבפנים. והנה כשפתח האברך את המקרר, נזדעזע כל גופו. את מי הוא מוצא במקרר? את ילדו בן השלוש שניכלא בתוכו מבלי יכולת להשתחרר... הילד כבר היה כחול לגמרי, וסבל מקשיי נשימה איומים. בניסי ניסים הצליחו אנשי ההצלה להחזירו למצב נשימה סדיר, והרופאים קבעו, שאם הילד היה נשאר במקרר עוד מחצית הדקה, היה קורה הגרוע מכל. ומכיון שלא הייתה לבני הבית שום סיבה לגשת למקרר בתוך מחצית הדקה הקרובה, הרי שמסקנת הדברים היא, שרק מעשה הצדקה שהחליט בעל הבית לעשות ברגע האחרון, הצילה את בנו ממוות בטוח. שוב רואים אנו בחוש שהמקיים מצות צדקה לא מפסיד. וכן אמרו במדרש על הפסוק שנאמר במגילת רות: "האיש אשר עשיתי עמו" – יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית. מספרים על מרן החפץ חיים שקודם שהתפרסם, היה שרוי בעוני ובדוחק גדול, ואף על פי שרצו לתמוך בו, סירב הרב לקבל תמיכה. וכששאלו אותו בני ביתו מדוע הוא מסרב, והרי מצבו הכלכלי הולך ומחמיר? השיב להם הרב: מכיר אני את טיבם של בני אדם, הם מוכנים לתת רק משום שאיני רוצה לקבל, אבל אם אני אהיה מוכן לקבל, אז אף אחד לא יהיה מוכן לתת...