מוסר מראש הישיבה שליט"א


כתב הרב "מעיין האמונה", "עתה ידעתי" גדולה היתה התרגשותו של הגאון הצדיק רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל בשעת אמירתו "ה' מֶלֶך, ה' מָלָך, ה' ימלוך לעולם ועד". גדולה עד כדי כך, שפעם אחת נפל ארצה מתעלף. על מה התרגש כל כך? הוא הסביר: הרי לפי סדר הדברים היה הפסוק צריך להקדים זמן עבר להוה ולעתיד, וכמו שאומרים בברכת המזון "הוא היטיב (בעבר), הוא מיטיב (בהווה), הוא ייטיב לנו (לעתיד)". ומדוע אפוא התחילו בזמן הווה, ה' מלך? לומר לך שיסוד האמונה הוא בהווה. אי אפשר להרגיש את מלכות ה' שבעבר כל עוד לא מקבלים את מלכותו בהווה. רק לאחר שמאמינים בכל עוז שה' מלך עתה, אפשר להבין שהוא מלך בעבר ולקבל עול מלכות שמים לעתיד. זהו שאמר יתרו: "עתה ידעתי... גדול ה' מכל האלקים, כי בדבר אשר זדו – עליהם". מכח האמונה העכשוית ניתן לסקור את מאורעות העבר ולראות בהם את יד ה'. זוהי משימת האדם, להשריש בליבו אמונה כי ה' שולט בכל, אין עוד מלבדו, ומה' מצעדי גבר כוננו, ולאור השקפה וידיעה זו לכון את צעדיו בהווה, להתבונן בעבר, ולהביט לעתיד. ודברים שנחרטים בהווה אפילו מבלי משים, יצוצו ברבות הימים. בספר "אהבת חיים" מסופר מעשה שארע באיטליה בימי הסולטן מג'יד. יהודי ארץ-ישראלי נשלח לשם לאסוף כספים לטובת עניי ארץ הקודש, והתארח אצל אחד מנכבדי הקהילה. התקבל בסבר פנים יפות והתבקש להרגיש בבית. העשירות נבטה מכל פינה, בשטיחי הקיר ובמרבדי הריצפה, בנברשת הבדולח ובריהוט המפואר. דבר אחד צרם, בארון המשכית, בין כלי הזהב והכסף, על מצע משי עדין זהרו... שברי זכוכית. תמה, ובעל הבית השיב: "את כל עולמי חייב אני לשברים אלו!" תמיהתו של האורח גברה, ובעל הבית פתח וסיפר. הוריו מתו עליו בילדותו. סבו הקשיש, שהיה סוחר עשיר באבנים טובות והצטיין ביראת שמים, אספו אל תוך ביתו. אלמן היה, ובלילה כאשר הילד היתום שכב במיטתו בדירת סבו, נחרד לשמוע התייפחויות נוראות. "אללי, אנה אני בא. איך אעלה אל אבי בידיים ריקות". מחריד לשמוע קולות אלו באפלה, בבית זר, והוא פרץ בבכי עז. סבו מיהר להרגיעו. גילה לו סבו שבכל ערב, לפי שהוא עולה על יצועו, עורך הוא חשבון נפש. הרי אינו צעיר ועוד מעט ידרש לעלות למרום ולמסור דין וחשבון. ומה יאמר, כיצד יצטדק, במה יבוא. במשך הזמן התרגל הנכד והסתגל לארחות סבו. כשגדל, הכניסו לסודות מסחרו, ועם פטירתו ירש את כל הונו. עשה חיל בעסקיו והתרועע עם הקונים הנוכרים ועם בני האצולה. התהולל עמהם ופרק עול תורה ומצוות. התנכר לעמו והתנתק מהקהילה. פעם אחת, ביום שישי, עבר ברחוב. מולו רץ ילד ובידו בקבוק ריק. לפתע נתקל הילד באבן והשתטח ארצה. הבקבוק התנפץ, כמובן. מיהר אליו אותו אדם, מספר הסיפור, להקימו, ולראות אם לא נחבל או נשרט. ברוך השם, לא ארע דבר. אבל הילד החל בוכה תמרורים: "אללי, אנה אני בא. איך אחזור אל אבי בידיים ריקות?!" האיש נעצר על עמדו. המילים כה מוכרות. שאל: "מה לך?" ענה הילד, בין פרץ בכי אחד למשנהו, שנשלח עם הבקבוק ומעט כסף לקנות יין לשבת. אביו הזהירו מאוד שישמור לבל ישבר הבקבוק, כי עניים הם ואין להם כסף לקנות אחר במקומו. ועכשיו נשבר, ויענש... מיד העניק לו האיש דינר זהב, שיספיק לרכישת בקבוק ולכל שאר צרכי השבת ברווחה. אך רוחו נסערה זעקת סבו עלתה באזניו, הדהדה בקרבו, שאגה בליבו. גחן ואסף את שברי הבקבוק. יהודים מתכוננים לשבת, קונים יין לקידוש בפרוטותיהם האחרונות, ואתה – אללי לך – אנה אתה בא. כסהרורי עשה את הדרך לביתו, ושב לכור מחצבתו. לדרכי סבו. קיבל עליו עול תורה ומצוות, שב לקהילה והיה לאחד מפרנסיה. ואת שברי הבקבוק הניח בארון המשכית, בית אוצרותיו, כהכרת טובה. אך בעצם לא מן הבקבוק שב בתשובה ולא מבכי הילד. כי אם אנחות סבו שנאצרו במוחו ונאגרו בליבו, הן שנבטו והגיחו לעת הזאת.